הדמויות בהצגה רוצות לחיות את החיים. הן רוצות לאהוב, לצחוק ולחגוג את עצמן בלי שהחרדה תציק ותכרסם. אבל היא שם. לוחשת לנו ״יום אחד כולנו נמות״. הדמויות עושות הכל כדי להילחם בה: הן כותבות, הן אוהבות, הן אפילו הולכות לטיפול. הכל כדי למצוא קמצוץ של משמעות לחיים. אבל זה לא מספיק. הן יודעות שגם ההצגה הזאת תגמר וגם הן ימותו בסוף.

אז הן מחליטות שלא עוד. להצגה הזאת - אין סוף.

המופע יותר מזה אנחנו לא מציג תפיסה ייחודית של תיאטרון, שבה כל מה שאנחנו יודעים על התיאטרון מתפרק: הבמה מתערבבת עם אחורי הקלעים, הגבול בין השחקנים והדמויות נמחק, ואפילו הצוות הטכני מקבל תפקיד דרמטי. התוצאה היא הצגה שמשתגעת והופכת להיות מופע מצחיק ומטורלל.